"100% ממה שאני עושה, זה בשביל המשפחה שלי"

רבים רואים במקצועות הרכב, כמקצוע זמני. של ‘אחרי הצבא’. קובי הולצר הוא דוגמא אידיאלית לאדם שהגיע בגלל האהבה למקצוע, ונשאר בגלל האהבה למשפחה. על הדרך, קובי הביא את כל מה שיש לו, טיפס במהירות בסולם ומחזיק היום בתפקיד רוחבי, משמעותי ובלתי שגרתי.

קובי, שנתחיל?

“אני קובי הולצר, בן 37, נשוי לשמרית, אבא ל-2 בנות מהממות. כמו שאמרתי למעלה, כל מה שאני עושה זה בשביל המשפחה שלי. ולשמחתי, מקום העבודה שלי מאפשר את זה. אחרי החתונה, אחרי שהבנות הגיעו לעולם, משהו השתנה בי.

פתאום, הבנתי בשביל מה אני חי. אני מניח שהחוויה שלי היא לא יוצאת דופן, ולכל אחד יש אירוע מכונן, כזה שמשפיע על חייו. אז אצלי הילדים היה ה’דבר הגדול’, ובשבילו היה לי חשוב מאד להתפקס בעבודה, ולמצות ממנה את כל הפוטנציאל האפשרי, בדיוק באותה מידה שהעבודה ממצה ממני, את כל מה שיש לי לתת”.

ספר על מסלול ההתקדמות שלך.

“המסלול שלי לא היה קל, ובטח לא ברור מאליו. אני לוקח אותך אי אילו שנים אחורה, לימי התמימות של תיכון מקצועי אורט יד שפירא. אני אומר תמימות, ומתכוון להיפך, כמובן. בית הספר קשה, אוכלוסייה קשה ומעל כל זה, סיפור משפחתי מורכב – אבא שלי”.

למה הכוונה?

“אבא שלי היה עובד כפיים. מסגר. עובד קשה. נשבע לעצמו שהבן שלו יקבל את כל מה שצריך, כדי שיעבוד במקצוע צווארון לבן. אבל אני הייתי היפראקטיבי. לא יכולתי לשבת. אחרי מסכת ייסורים בבתי ספר שונים, הגעתי לאורט יד שפירא, שם קיבלו אותי בזרועות פתוחות.

שם גם טיפחתי את החלום – לשפץ רכב אספנות. הייתי מגיע למפגשים של רכבי אספנות, ו”אכלתי עם העיניים” את כל מה שיכולתי להניח עליו את המבט. העיצוב הימם אותי, ולאט לאט התאהבתי, התעניינתי ולמדתי מה קורה מתחת למכסה מנוע. אמא שלי ראתה את הנטייה שלי, את האהבה והמשיכה, וזרמה איתי. נרשמתי לתיכון, ומאותו הרגע אבא שלי מנתק מגע. מבחינתו זו היתה בגידה.

אבל אז, התחלתי לזרוח. פתאום, הציונים שלי המריאו לשחקים. מילד שלא מצליח לסדר את המספרים, פיצחתי נוסחאות של שברים ונעלמים וחזקות וסינוסים, כי עבורי, למספרים האלה היתה משמעות. המשמעות היתה כוח תאוצה ונפח מנוע ועוד אינספור היבטים אחרים ברכב.

בקיצור, סיימתי את השנה הראשונה עם ציונים שלא היו לי בחיים, והמשכתי את הלימודים בהצטיינות, עד הסוף. מציונים שלא גירדו את ה-50, והערות של מורים כמו “התביישתי לכתוב את הציון” (אני זוכר את זה עד היום), הפכתי לטופ-אוף-דה-קלאס. מההצלחות האלה לאבא שלי כבר היה קשה להתעלם.

הוא הגיע לטקס והשאר היסטוריה – עד היום הוא התומך הכי גדול שלי. ההמשך היה טבעי. איישתי משרות טכניות בחברות שונות, מטכנאי בניידות שירות ועד ליועץ שירות. ואז, הגעתי ל- UTI, המקום בו אני עובד כבר למעלה מ-8 שנים”.

למה בחרת ב- UTI?

“במוסך המרכזי של UTI התחלתי לעבוד כיועץ שירות. שם הייתי מעורב במשטח עבודה. היה שם טכנאי בכיר שאתגר אותי בשאלות טכניות, והיה מופתע מהידע הטכני שלי. באיזשהו שלב התחלנו לעשות עבודות בסוף היום. הייתי מחליף את החולצה המחויטת בארבע, ועובד על המשטח עבודה עד 8 בערב, נטו מאהבה למקצוע.

באותה תקופה היתה צריכה להיות תחרות בארץ, על מקום לתחרות העולמית ביפן של איסוזו  אמר – בוא תיגש לתחרות. והסכמתי. התחלנו ללמוד. הגעתי לתחרות, ושם הפתעתי את צוות השופטים. הידע הטכני עבד לטובתי, התקבלתי ונסעתי ליפן. הצוות שלי זכה במקום השביעי והמכובד מתוך 35 מדינות. זו היתה חוויה מכוננת, מטורפת.

להתכונן לתחרות, זה ללמוד בחודשיים מה שאנשים לומדים בשנים – מתח עצום, חוויה מדהימה. התחרות הזו היא מבחינתי אחד מקרשי הקפיצה המשמעותיים בקריירה שלי. זה מה שהזניק אותי להחזיק בתפקיד מנהל שירות טכני ארצי. ועוד דבר חשוב. UTI עבורי היא הרבה יותר ממקום עבודה.

אני מרגיש כאן כמו ב’בית שני’, עם צוות איכותי שתומך, בונה, מבין ומכיל בצורה מעוררת השראה. מהבחינה הזו, כשדיברתי למעלה על המשפחה, ועל הנכונות שלי לעשות הכל בשבילה, UTI לגמרי נכנסת למשוואה.

אז מה זה מנהל שירות טכני ארצי?

“מנהל שירות טכני ארצי, זה אחד המקצועות המרתקים ביותר בענף הרכב. הייחוד שלו נובע מהשילוב בין הטכני לשירות. מצד אחד, אני מביא את כל מה שאני יודע על הרכב – אופן הפעולה, המנגנונים, היתכנות של תקלות וטיפול בהן, גם בכאלה מורכבות ביותר. מצד שני, יש את הפן השירותי – איך להתייחס ללקוח, איך ללוות אותו, להבין מה הוא עובר ולעזור לקחת החלטות.

צריך להחליט מה לתקן עכשיו ומה אחר כך, וכמובן לבצע מכירות משלימות. משום שאני אוטודידקט, אחד שאוהב ללמוד לבד, התעמקתי בחומר. בלעתי כל מה שיכולתי על עולם המכירות והשירות, התמקצעתי עוד יותר במערכות מכניות ואת כל זה הגשתי ללקוח.

צריך להבין, יועץ שירות הוא תפקיד משרדי. אבל אני לקחתי את המשימה כמה צעדים קדימה. אם היה תיקון קטן, אם המוסך עמוס ואי אפשר לטפל ברכב, הייתי לוקח את המפתחות, מכניס את הרכב של הלקוח לעמדה ומטפל בו בעצמי”.

טוב, זה חתיכת ג’וקר.

“נכון. זה עשה רושם עצום על הלקוחות, והפך את יום העבודה שלי למעניין יותר. מעבר לזה, יצרתי מערכת אמון חזקה מאד מול הלקוחות, כך שנוצר מצב שלקוחות היו מסרבים להמשיך טיפול במרכז שירות, אם אני לא הייתי זה שנוכח בו”.

איך נראה יום בחייך?

“התפקיד דינמי. בכל יום אני נמצא במרכז שירות אחר, מצפון ועד דרום. אני מדריך את העובדים ותומך אותם טכנית. מלמד מה שצריך, פותר תקלות. אמנם המסלול שלי מתוכנן, אבל אני יכול לקבל קריאות לאורך היום שמביאות אותי לבצע שינויים בלו”ז ולהגיע למרכז שירות עם בעיה מורכבת”.

ממליץ לאנשים להיכנס לענף?

“מאד. הענף מתפתח בקצב מסחרר, ולכן מתאים רק לאנשים שיש להם דרייב רציני להתקדם. כל מי שחושב להגיע ולנמנם על עמדת הטיפול – מבין מהר מאד שאין לו מקום פה. זה קורה כי הטכנולוגיה דוהרת קדימה, ומכריחה אנשים להיחלץ מאזור הנוחות. האנגלית גבוהה מאד, ומכריחה אנשים לאתגר את עצמם לגבולות שלא היו בהם בחיים.

הכניסה של החשמליות, הטכנולוגיות, המדע הבדיוני בו רכב בולם לבד, שנוסע לבד, זה – וואו. לכן אנחנו רואים הרבה ביקוש. חוץ מזה, מה שיפה מאד בענף הזה, לעומת ענפים אחרים, זו מפת ההתקדמות. דמייני כמו מפת אנדרגראונד מפוצלת וצבעונית.

אתה יכול לבחור ללכת שבא לך, להתקדם ולעלות בכל מיני מסלולים: בכספים, בלקוחות, בניהול מוצר וניהול פרויקט, כך שענף הרכב מתחיל להידמות לחברת הייטק, רק שפה במקום המתכנת, יש את המכונאי והחשמלאי. מבחינת האנשים שעובדים בענף הרכב – הכל פתוח והשמיים הם הגבול”.

איפה נראה אותך עוד 5 שנים?

“טוב ששאלת. לפני כמה שנים הבנתי, שאני רוצה יותר. נכון, אני אוהב את התפקיד וטוב בו, אבל מאמין שאני מסוגל ליותר. אז נרשמתי לתואר ראשון במנהל עסקים. סיימתי עם ממוצע יפה. והיום, הלימודים עוזרים לי ביום יום. בגישה למקצוע ובהבנה של המערכות העסקיות שעומדות מאחורי התהליכים. השאיפה שלי היא לקחת את הכלים החדשים ולהתקדם בענף, לתפקיד ניהולי בכיר”.