התחילה מאפס והגיעה לפסגת הספורט המוטורי: המסע של אלונה בן נתן

במרוצי ראלי אין הרבה מקום להססנות. מאות קילומטרים של שטח לא מוכר, תנאי דרך משתנים, עייפות מצטברת והחלטות שצריך לקבל בשבריר שנייה. לפעמים כל המתחרים פונים לכיוון אחד, אבל ספר הדרך שלך אומר אחרת. ברגעים כאלה, צריך לדעת לסמוך על עצמך.

אלונה בן נתן, בת 37 מרחובות, מכירה היטב את התחושה הזאת. “הרבה פעמים אני רואה אנשים נוסעים לכיוון אחר לגמרי, ואני מסתכלת על המפה ואומרת לעצמי: לא, אני צריכה לפנות פה. ואז עולה הספק, אם כולם נסעו לשם, אולי אני טועה? אבל אני ממשיכה בדרך שלי, ובסוף פוגשת אותם חוזרים ונוסעים אחריי”.

את הביטחון הזה היא לא רכשה ביום אחד. למעשה, הדרך שלה אל עולם הספורט המוטורי הייתה מלאה בפניות לא צפויות.

הכול התחיל בטיול אחד ללפלנד

אלונה עלתה לישראל בגיל 12, וגדלה במשפחה שלא היה לה קשר לעולם הרכב. אביה אמנם היה אלוף ברית המועצות בחתירה ובקיאקים, וממנו, לדבריה, ירשה את הנחישות, אבל האהבה לספורט המוטורי הגיעה הרבה יותר מאוחר.

אחרי השירות הצבאי יצאה לטיול מאורגן בלפלנד. במשך ימים נסעה עם קבוצה  בג’יפים, בין נופים מושלגים ודרכי שטח מאתגרות. כשחזרה לישראל, משהו מהחוויה נשאר איתה.

באותה תקופה כבר למדה באוניברסיטה ועבדה בהייטק, אבל החליטה להירשם לקורס נהיגת שטח. מה שהתחיל כתחביב הפך במהרה לעיסוק נוסף: היא החלה להדריך משתתפים בטיולי שטח בחו”ל, להכיר נהגים ורוכבים ולהשתלב בקהילת הספורט המוטורי בישראל.

אחת ההיכרויות האלה הובילה אותה אל נהג הראלי חמאדה עודה, שחיפש נווטת לתחרויות ראלי ספרינט. אלונה הייתה אז רק בת 21 או 22, ללא ניסיון תחרותי משמעותי, אבל עם הרבה רצון ללמוד.

הציוות ביניהם עורר לא מעט סקרנות. הוא, נהג ותיק מהחברה הערבית, והיא, צעירה יהודייה בתחילת דרכה, שתפקידה להנחות אותו במהלך המרוץ.

“פתאום מגיעה בחורה צעירה, רווקה, ונותנת לו פקודות בתוך האוטו”, היא נזכרת בחיוך. “הייתה הרבה התעניינות סביבנו, אבל גם הצלחנו מאוד. כמעט בכל תחרות שהשתתפנו בה הגענו למקומות הראשונים”.

עם הזמן צברה ניסיון גם בתחרויות עם רכבי שטח גדולים וכלים ייעודיים, והפכה לדמות מוכרת בענף. כל זה קרה במקביל ללימודים, לעבודה ולחיי המשפחה.

הסיבוב ששינה את הכול

אחרי לידת בנה, החיים של אלונה קיבלו תפנית חדה. תאונת אופנוע שבה נפגעה, לצד תהליך גירושים מורכב, הרחיקו אותה מעולם הספורט המוטורי למשך כשנתיים.

“הבן שלי היה בקושי בן שנה. הייתי אחרי תאונה, במשך חודשיים כמעט מושבתת לגמרי, ובמקביל עברתי גירושים. זו הייתה תקופה מאוד קשה”.

אחרי שנים שבהן חיה באופן עצמאי, היא חזרה לתקופה לבית הוריה עם תינוק קטן. האופנועים, התחרויות והשטח נותרו מאחור.

ואז, דווקא באירוע משפחתי שגרתי, הכול השתנה.

בחצר הבית שבו התארחה עמדו שני אופנועי שטח. אחד מבני המשפחה הציע לה לצאת לסיבוב. אלונה, שהכירה היטב אופנועי כביש אבל מעולם לא התנסתה ברכיבת שטח על שני גלגלים, החליטה לנסות.

“הוא נתן לי את הציוד שלו, מגפיים ענקיות, קסדה גדולה, הכול היה גדול עליי. אבל יצאתי לשטח עם חיוך על הפנים. פתאום משהו בי התעורר אחרי שנה וחצי או שנתיים של שממה. הרגשתי שוב פרפרים בבטן”.

ההתלהבות הייתה מיידית. בתוך שבוע החליטה לקנות אופנוע שטח וציוד רכיבה משלה.

אלא שעכשיו עמדה בפניה בעיה חדשה: היא לא ידעה לרכוב בשטח, ולא הכירה כמעט אף אחד שיוכל ללמד אותה.

אז היא פשוט התחילה לדפוק על דלתות.

“הייתי הולכת פיזית למוסכים באזור התעשייה ברחובות ושואלת אנשים אם הם מכירים מישהו שרוכב שטח. לפעמים הייתי פוגשת רוכבים במקרה ושואלת אם אפשר להצטרף. ככה מצאתי אנשים ולמדתי”.

בלי מסלול הכשרה מסודר ובלי מדריך צמוד, אלונה למדה מהשטח עצמו. היא הצטרפה לקבוצות רכיבה, התנסתה בתוואי דרך שונים ולא הפסיקה להתאמן

לא רק לתת גז: האתגר האמיתי של מרוצי הראלי

המעבר לרכיבה תחרותית הגיע בעקבות טיול אנדורו ברומניה. אחד הרוכבים בקבוצה, שהתאמן למרוצי ראלי, הבחין ביכולות שלה והציע לה לנסות את התחום.

עבור אלונה, שכבר צברה ניסיון בניווט ברכבי ראלי, זה היה חיבור טבעי.

בניגוד למרוצים המתקיימים במסלול קבוע ומוכר, מרוצי ראלי מתפרשים על פני מאות קילומטרים ולעיתים נמשכים ימים ארוכים. הרוכבים אינם מכירים מראש את המסלול ונדרשים לנווט באמצעות ספר דרך המותקן על האופנוע, תוך כדי רכיבה בתנאי שטח משתנים.

“בתחרות האחרונה שלי עברתי בין 500 ל-650 קילומטרים ביום, במשך שישה ימים. את צריכה גם לרכוב, גם לנווט, גם להיות מפוקסת וגם להחזיק מעמד מבחינה פיזית ומנטלית”.

אבל מבחינתה, דווקא המורכבות הזאת היא שהופכת את הראלי למרתק.

“אני קוראת למרוצי ראלי ‘חפש את המטמון’. את מחפשת את הדרך תוך כדי תנועה. את רואה נופים, בעלי חיים, פוגשת אנשים. זו דרך לראות את העולם בפרספקטיבה אחרת”.

לצד המאמץ הפיזי, היא מדגישה את החשיבות של קבלת החלטות, קריאת השטח והיכולת לשמור על קור רוח גם כשדברים משתבשים.

ויש גם ממד נוסף שהיא אוהבת במיוחד: הרוח הספורטיבית.

“את לא רק חושבת על עצמך. את פוגשת בדרך רוכבים אחרים, עוזרת למי שנפל או נתקע. יש משהו מאוד מיוחד בקהילה הזאת”.

מרחובות אל הבמות הבינלאומיות

מאז שהחלה להתחרות על אופנועי שטח, אלונה השתתפה במרוצים בדובאי, הונגריה, פורטוגל, ספרד ומרוקו, והתמודדה עם מגוון תנאי שטח, מדיונות חול ועד מסלולים סלעיים.

בין הישגיה גם זכייה במקום הראשון בקטגוריית הנשים במסגרת אליפות ראלי בינלאומית, לאחר עונת תחרויות במדינות שונות.

אחת החוויות הזכורות לה במיוחד היא השתתפות בצוות נשי בתחרות במרוקו, שבה התחרו עם דגלי ישראל ומרוקו על הרכב וזכו במקום הראשון.

אבל לצד ההישגים הספורטיביים, ההתמודדות שלה כרוכבת ישראלית בזירה הבינלאומית מביאה איתה גם מורכבויות אחרות.

“להגיע כישראלית למדינות ערב זה לפעמים קשה מאוד, בעיקר מבחינה ביטחונית. לא תמיד מאפשרים לי להתחרות עם דגל ישראל, ולפעמים אני בעצמי מעדיפה להוריד פרופיל ולשמור על הביטחון שלי”.

למרות זאת, היא מספרת כי הקשרים שנוצרים בין הספורטאים מצליחים לא פעם לגשר על הפערים.

“יצא לי להתאמן ולהתחרות לצד רוכבים מלבנון, מכוויית ומערב הסעודית. אנחנו אוכלים ביחד, מתאמנים ביחד. בדרך כלל לא נכנסים לפוליטיקה. אנחנו קודם כול ספורטאים”.

לדבריה, דווקא במפגשים האלה מתגלה הכוח של הספורט ליצור שפה משותפת, גם בין אנשים שמגיעים ממקומות שונים מאוד.

“אין דבר כזה מאוחר מדי”

כששואלים אותה מה הייתה אומרת למי שחושבים שכבר מאוחר מדי להתחיל, התשובה שלה חד-משמעית.

“אין דבר כזה מאוחר מדי. אני דוגמה חיה לזה. בניתי את עצמי מאפס, עם ילד בבית, בלי תקציב גדול ובלי להגיע מהתחום. ועדיין הצלחתי להגיע לרמה הבינלאומית”.

“אני מאמינה שהתמדה ואמונה בעצמך גוברות על כישרון. אני לא יודעת כמה אני באמת כישרונית, אבל אני יודעת כמה רציתי, כמה התאמנתי וכמה זמן השקעתי כדי להצליח”.

ואולי זה גם מה שמסביר את האהבה הגדולה שלה למרוצי ראלי. בעולם שבו אי אפשר לדעת מראש מה מחכה מעבר לעיקול הבא, אלונה למדה שהדבר החשוב ביותר הוא להמשיך לנוע, לקרוא את הדרך ולסמוך על היכולת שלה למצוא את הכיוון הנכון.